– כיצד הצליח מיתרידיטאס מלך פונטוסלפתח עמידות לרעלים, ומדוע הצטער על כך ביומו האחרון?
– מי היה האפיפיור המושחת ביותר בהיסטוריה של הותיקן (אכן, החלטה לא קלה. המון מועמדים.) וכיצד הופנה הנשק הסודי שלו כנגדו?
– האם ביטוח חיים הוא תמיד הפוליסה הנכונה?…
תודה לויקטור בן עזרא שסייע לי בהכנת התוכנית.
האזנה נעימה!
רן
אדם נחש: על מרעילים ורעלים בהיסטוריה
כתב: רן לוי
מאה השנים שקדמו להולדתו של ישו הנוצרי היו שנים טובות לרפובליקה הרומית. למעשה, בתקופה זו הפכה הרפובליקה הרומית ל'אימפריה הרומית', תחת הנהגם של הקיסרים יוליוס ואוגוסטוס. מאה השנים הללו היו, מאידך, שנים קשות למי שהיו שכניהם ויריביהם של הרומאים.
אחד מאותם יריבים- מיתרידאטס השישי, הידוע גם כמיתרידאסטס הגדול- הטביע את חותמו בדברי ימי ההיסטוריה כמי כשהתמודד בגבורה נגד הגנרלים הגדולים של האימפריה והליגיונות הרומאים האימתניים שלהם. מיתרידאטס שלט בממלכת פונטוס, צפון תורכיה של ימינו, וניהל קרבות מרים נגד הרומים- חלקם מוצלחים למדי. בשלב מסוים הצליח מיתרידאטס הגדול לכבוש חלקים גדולים מיוון, בהם את העיר אתונה.
למרות הצלחותיו, מיתרידאטס חי בחשש גדול לחייו. אולי בצדק: הפוליטיקה בממלכה הפונטית הייתה קשה ואכזרית- אפילו אימו של מיתרידאטס, בניסיונה להשתלט על הממלכה בעקבות מותו של אביו, חיסלה בעצמה חלק מבניה שהיו מועמדים לרשת את השלטון. האגדות מספרות שמיתרידאטס ישן כשבחדרו סוס, שור וצבי- כדי שאלו יזהירו אותו בקולות רמים אם מישהו יכנס לחדר כדי לחסל אותו בשנתו.
הרעלה הייתה כבר אז, לפני למעלה מאלפיים שנה, שיטה מקובלת לרצח והוצאה להורג: סוקרטס, הפילוסוף היווני המפורסם, הוצא להורג באמצעות שתיית כוס תרעלה. יש הוכחות ברורות לכך שאפילו הציידים הפרה-היסטוריים הכירו והשתמשו ברעלים במהלך הצייד. רעל, או ארס, הוא כלי נשק טבעי שפיתחו לעצמם אין ספור בעלי חיים וצמחים סביבנו, והציידים הראשונים ודאי לא יכלו להתעלם מיעילותו: מנחשים ועכבישים ארסיים ועד עקיצות הדבורה והסירפד, רעלים היו תמיד חלק טבעי מהעולם שסביבנו. בני האדם למדו מהר מאוד לפחד מרעל ובעלי חיים ארסיים, לא פחות ואולי יותר מאשר טורפים גדולים. אחד מהפחדים האנושיים בסיסיים ביותר הוא הפחד מהכשת נחש, אימה שבאה לידי ביטוי בסיפורים מיתולוגיים כמו הגירוש מגן עדן. אפשר להעלות כמה סיבות אפשריות לפחד העמוק מפני ארס ורעל: אולי זו העובדה שמוות בעקבות נשיכת נחש ארסי הוא מוות ארוך ומייסר, או אולי העובדה שהרעל מעניק יתרון מפתיע לבעלי חיים קטנים, חרקים למשל, שהאדם ראה את עצמו מאז ומתמיד כעליון להם ב'משחק החיים' הגדול.
ככלי רצח בין בני אדם לבין עצמם, לרעל יש יתרונות ברורים על פני השיטות האחרות. הרעלה היא רצח שקט ופעולתה נמשכת זמן רב: כשהקורבן מתחיל לחוש בהשפעת הרעל, הרוצח עשוי להיות קילומטרים רבים מהמקום. בניגוד להתנקשות באמצעות סכינים, חרבות, אקדחים וכלי נשק אחרים, כל אחד- וכל אחת- יכולים לטפטף כמה טיפות לתוך כוס משקה או סיר הבישול.
מיתרידאטס מלך פונטוס ידע היטב שהרעלה היא הסכנה הגדולה ביותר שמציבים בפניו יריביו הפוליטיים. הוא החליט לעשות מעשה: לחקור את הרעלים השונים ולמצוא להם נוגדים. בכך הפך מיתרידאטס לראשון שביצע מחקר אמיתי בתחום הטוקסיקולוגיה, תורת הרעלים. מתוקף מעמדו כשליט, מיתרידאטס יכול היה להורות על הוצאות להורג של פושעים באמצעות רעלים, וכך בחן את השפעתם של מאות רעלים שונים ואת התרופות להם. השיטה שלו להגן על עצמו מפני הרעלה הייתה לחשוף את עצמו לרעלים במינונים נמוכים לאורך זמן: הוא הרעיל את עצמו בכמויות זעירות בכל יום, ובכך פיתח גופו עמידות אגדתית לתחום רחב של רעלים.
מיתרידאסט הצליח, כך מספרים המיתוסים, למצוא תרופה שהייתה מסוגלת לסתור את השפעתם של כל הרעלים המוכרים לאדם. התרופה הזו כונתה 'מיתרידאט', על שמו, והייתה תערובת מסובכת של עשרות מרכיבים בכמויות שונות- החל משום, דרך קינמון ועוד חומרים ותמציות טבעיות אקזוטיות רבות.
כשנוצח לבסוף מיתרידאטס בשדה הקרב על ידי הגנרל הרומאי פומפיי הגדול, הוא ניסה להתאבד כדי שלא ליפול בשבי. הוא ושני בנותיו בלעו רעל קטלני. קטלני לבנות, כך מסתבר, אבל לא עבור מיתרידאטס: העמידות שפיתח לרעלים הוכיחה את עצמה, והוא לא הצליח למות. לבסוף נאלץ לבקש מאחד מקציניו שיהרוג אותו בדקירת חרב.
הגנרל פומפי לקח עימו את הנוסחא למיתרידאט הפלאי בחזרה לרומא. הנוסחא תורגמה ללטינית והועברה מדור לדור במשך אלף ותשע מאות שנים, עם שינויים ותוספות לאורך השנים. אין לדעת אם המיתרידאט המקורי של מיתרידאטס היה באמת יעיל כפי שמספרות האגדות, אבל הגרסאות של הנוסחא ששרדו את שיני הזמן הן כנראה לא יותר מאשר אוסף של שאיפות ותקוות שיעילותן כתרופה אמיתית מפוקפקת למדי.
אפשר בהחלט להבין מהיכן נבעה הכמיהה לתרופה המיתולוגית הזו. הרעלה הייתה איום תמידי ומוחשי על בני האצולה והמעמד השליט לכל אורך ההיסטוריה, ושליטים רבים העסיקו טועמים- 'קנריות אנושיות'- שהיו אמורים למות כדי להזהיר את מעסיקם. הרומאים עשו שימוש נרחב בהרעלות במלחמות הירושה שלהם. אחד הסיפורים המפורסמים ביותר הוא זה של הקיסר קלאודיוס, שהורעל קרוב לוודאי על ידי אגריפינה אישתו. העובדות בסיפור על קלאודיוס מטושטשות מאוד כשמביטים בהן דרך חלונות הזכוכית השרוטים של ההיסטוריה, אבל הדיעה הרווחת היא שהקיסר קיבל את הרעל שלו בארוחת ערב, או אולי באמצעות דקירת נוצה מורעלת שהוחדרה לגרונו כדי 'לעזור לו', כביכול, להקיא מנה קודמת של רעל שספג.
כאן המקום להזכיר תאוריה מעניינת ביותר, תאוריה שיש עליה חילוקי דיעות רבים בין ההיסטוריונים, שלפיה אחת מהסיבות לנפילתה של האימפריה הרומית הייתה הרעלת עופרת. רבים מצינורות המים ששימשו את הרומאים היו עשויים עופרת, שטמפרטורת ההתכה הנמוכה שלה הפכה אותה לנוחה לעיבוד לצורת גלי. ייתכן שהרומאים צרכו כמויות גדולות של עופרת דרך מי השתייה שלהם. התסמינים של הרעלת עופרת הם קוגניטיביים בעיקרם: מירידה בכישורים המנטליים ועד היפראקטיביות ודעיכה של החשק המיני. התומכים בהשערה זו מציינים את ההתנהגותם המוטרפת של חלק מהקיסרים הרומים כעדות תומכת בהרעלה זו, כמו גם הירידה בשיעור הפוריות של תושבי רומא. המתנגדים להשערה הזו מעלים את הטענה שהסידן במים הצטבר על דפנות הצינורות ומנע מגע ישיר של הנוזל עם העופרת, ושאת התנהגותם של הרומאים אפשר להסביר באלכוהוליזם ושיכרון כוח סטנדרטי.
ארסן ומשפחת בורג'ה
במאה השמינית לספירה חלה התפתחות דרמטית בעולם הרעלים כשאלכימאי ערבי גילה שיטה להפוך את היסוד ארסן לתרכובת נוזלית שקופה, חסרת טעם ונטולת ריח. ארסן הוא אחד מהרעלים החזקים ביותר שידועים לאדם, ועיקר הנזק שלו נובע מפגיעה במולקולה חיונית בשם ATP. ה-ATP הוא הדרך שבה אנרגיה מועברת ממקום למקום בתוך התא- מעין 'מטבע אנרגיה' שעובר מיד ליד בתוך התא החי. אנזימים מיוחדים בתא הופכים את האנרגיה המתקבלת מהמזון ל-ATP, ואז המולקולה הגדולה הזו נעה בתוך התא עד שגופים אחרים מפרקים אותה לחלקים קטנים יותר ומשחררים את האנרגיה האצורה בה. ארסן מפריע לתהליך הזה: הוא משתק את האנזימים שיוצרים את ה-ATP וכך ממית את התא המורעב לאנרגיה. ה-ATP הוא תהליך שמתרחש בכל הגוף כל הזמן, ולכן הארסן הוא הרעל קטלני כל כך: מספר גדול מאוד של תאים נפגעים בבת אחת, דבר הגורם לכשל רב מערכתי בכל הגוף.
מי שתמיסת ארסן עורבבה בתוך המשקה שלו חש בדרך כלל כאבי ראש קלים שהלכו והתגברו, ואז כאבי בטן חזקים, הקאה ועוד תסמינים שהלכו והפכו נוראיים יותר ויותר- עד הסתיימו במותו הכמעט ודאי של הקורבן. השילוב של רעל בלתי ניתן לגילוי, יחד עם העובדה שהרעלת ארסן יצרה תסמינים שדומים למחלת הכולרה הנפוצה- הפכו את הארסן לכלי רצח מושלם. השימוש בו היה כל כך נפוץ עד שהפך למיני-מגיפה בפני עצמו, ותרכובת הארסן זכתה לשם 'אבקת הירושה'. הציבור היה מפוחד עד אימה מהרעלה, ואנשי עסקים זריזים ניצלו את החשש הזה כדי למכור 'קמיעות נגד הרעלות'.
מי שהפכו את ההרעלה לכלי פוליטי בעל עוצמה אדירה היו בני משפחת בורג'ה האיטלקית במאות החמש עשרה והשש-עשרה. השימוש של הבורג'אים ברעל היה כל כך מאסיבי ויעיל עד שהביטוי 'לשתות מהכוס של בורג'ה' משמעו עד היום 'מוות מהיר ופתאומי'. פתגם אחר, קרוב לוודאי מוגזם אבל ללא ספק משקף את המוניטין של המשפחה הזו, אומר ש'איש באיטליה לא יכול לומר "אתמול סעדתי עם הבורג'אים"'. ההיסטוריונים רואים במשפחת בורג'ה את 'משפחת הפשע הראשונה בהיסטוריה', ושתי הדמויות שבלטו במיוחד במשפחה היו רודריגו בורג'ה- הוא האפיפיור אלכסנדר השישי- ובנו צ'זארה.
אלכסנדר השישי היה אולי האפיפיור המושחת ביותר בכל דברי ימי הכנסיה הקתולית, הישג לא מבוטל למי שקצת מכיר את ההיסטוריה הפוליטית של הותיקן. הוא היה ידוע באורגיות הגדולות שאירגן, בהימורי הקלפים ובשוחד שנתן לקרדינלים האחרים כדי להתיישב על כיסא האפיפיורות. הנפוטיזם שלו, הפרוטקציות שסידר לבני משפחתו, מדהימות ממש. בנו צ'זארה מונה לכומר בגיל שש, לבישוף בגיל חמש עשרה, לארכיבישוף בגיל שש עשרה ולקרדינל- המשרה הרמה ביותר בכנסייה פרט לאפיפיור- בגיל הבשל והבוגר של שבע עשרה שנים.
לאלכסנדר השישי ולבנו צ'זארה- שדרך אגב, התפטר מתפקיד הקרדינל כדי לגייס צבא שנועד לכבוש את כל איטליה- הייתה שיטה מעניינת לנכס לעצמם את עושרם של אנשים אחרים. הם פיתחו רעל חזק ביותר שכונה 'קאנטארלה'. הקאנטארלה היה תוצאה של מספר שנות ניסויים שביצעו האב ובנו על בעלי חיים ואסירים אנושיים, שגופותיהם הושלכו לאחר מעשה לנהר הטיבר דרך מחילות סודיות באחוזותיו של אלכסנדר. הנוסחא ליצירת הקאנטארלה אבדה לנו, אבל מתיאורי מותם של הקורבנות עולה שקרוב לוודאי שארסן היה מרכיב חשוב ברעל הזה: הקאות, העור שקיבל גוון כהה, קצף מהפה ועוד.
אלכסנדר ובנו נהגו להרעיל את בני האצולה העשירים ברומא, ואז להחרים לעצמם את האוצרות מתוקף צו אפיפיורי. אחד הסיפורים המעניינים ביותר הוא על הקרדינל אורסיני, שהחביא את אוצרותיו מכיוון שניחש את כוונותיו של האפיפיור. אלכסנדר הרעיל אותו במנה קטנה יחסית של הקאנטארלה, מתוך תקווה שמישהו מקרוביו של הקרדינל החולה יבקש מהאפיפיור לחוס על חייו ובתמורה יגלה לו איפה מוטמן הכסף. אף קרוב משפחה לא הגיע, ולבסוף האפיפיור שלח כוס מלאה ביין מורעל לקרדינל אורסיני עם הנחייה ברורה לשתות את תוכנה בתוך שעתיים. שעתיים חלפו, אבל הקרדינל סירב לשתות את הרעל. האפיפיור הזועם שלח אליו את אחד מאנשיו, טיפוס מפוקפק שהיה ידוע כחונק מוכשר ביותר. אורסיני הבין את הרמז ושתה את הרעל.
באוגוסט 1503 תיכננו אלכסנדר השישי וצ'זארה את הרעלתו של הקרדינל אדריאנו דה קורנטו בשיטה הרגילה של 'השבחת היין' המוגש לשולחן בכמה טיפות מהקאנטארלה שלהם. אבל משהו השתבש. מייד בתום הארוחה התמוטטו האפיפיור ובנו, מקיאים את נשמתם ופיותיהם מקציפים: נשק יום הדין שלהם הופנה נגדם. צ'זארה היה צעיר והצליח לשרוד את ההרעלה בקושי, אבל האפיפיור כבר היה קשיש וחלש. התיאורים על מותו של אלכסנדר השישי קשים מנשוא, ועדים שתיארו את גופתו לאחר שנפח את נשמתו המיוסרת סיפרו שמעולם לא חזו במראה כל כך מבחיל. הפנים של האפיפיור היו שחורים לגמרי, העור התקלף ממנו והבשר הדיף צחנת גפרית איומה. אף אחד ברומא לא הצטער על לכתו של אחד מהגרועים שבמושחתים.
לארסן היו גם שימושים אחרים, קצת יותר מוסריים, למשל בתעשיית הצבע והפיגמנטים. הוא לא איבד מאומה מרעילותו גם בשימושיו האחרים וההיסטוריונים יודעים היום שהיכן שיש טירוף או תופעות מנטליות חריגות- כדאי גם לבדוק אם ארסן לא היה נוכח באיזור. יש מי שמשערים שהשיגעון המפורסם של ואן-גוך, כמו גם העיוורון של מונה, הוא תוצאה של חשיפה לארסן בצבע ירוק-איזמרד בו השתמשו בציורים שלהם. ייתכן ומותו של נפוליאון בונפרטה בבית הכלא באי סנט הלנה ניגרם כתוצאה מארסן שהשתחרר מהצבע שעל קירות הכלא. הדרך הכמעט יחידה לאמת חשדות של הרעלת ארסן היא באמצעות בדיקות כימיות של שערות הקורבן, שכן הארסן מתחבר לזקיקי השיער הצומח. שיערו של נפוליאון, למשל, הכיל ארסן בכמות גדולה פי שלוש עשרה מהמקובל, אם כי יש מי שטוענים שעשרים השנים שבהם נחה גופתו בקבר באי הפכו את הבדיקה הזו ללא-אמינה, מכיוון שגם האדמה הייתה עשירה בארסן.
יחד עם ההתקדמות הטכנולוגית בפיתוח רעלים חדשים ותרכובות יעילות יותר, החלו מדענים ורופאים לנסות ולמצוא נוגדים לרעלים ולפתח שיטות לגילוי שרידי רעל בגוף לאחר המוות. זו לא הייתה משימה פשוטה. פאראסלוס, אלכימאי ורופא בן המאה השש-עשרה ומי שנחשב לאבי הטוקסיקולוגיה המודרנית, אמר ש"כל הדברים הם רעל, ואין שום דבר שאין בו רעל. רק המינון הוא זה שהופך דבר מה לרעל." אפילו מים, אם שותים אותם בכמויות גדולות, עלולים להיות רעילים.
גילוי רעלים
הצורך בשיטות לזיהוי הרעלה הפך לדחוף ביותר בתקופה הויקטוריאנית, המאה התשע עשרה, עם עליית הפופלאריות של ביטוח החיים. ביטוח חיים הוא מניע כלכלי נפלא לרצח- הוא שם פרס על ראשו של כל אחד כמעט. כל מה שנדרש מהיורש הפוטנציאלי של כספי הביטוח הוא מוות פתאומי ובלתי מוסבר של המבוטח, והרעלה היא השיטה המושלמת לרצח מטעמי ביטוח. הרעלה באמצעות ארסן הייתה קוסמת במיוחד לנשים שרצו להיפטר מבעליהן: ארסן שימש גם כאמצעי להדברת מזיקים, וניתן היה לקנות אותו באופן חוקי בבתי מרקחת. זאת ועוד, היו נשים שבלעו כמויות זעירות של ארסן מכיוון שבמינון נמוך הארסן היה גורם לחיוורון בפנים, דבר שהעיד על האישה שהיא משכבת האצולה מכיוון שלא עבדה עבודת כפיים ולכן לא נחשפה לשמש. אישה שקנתה ארסן בבית מרקחת לא הייתה חשודה באופן מיידי בתכנון רצח.
מדליין סמית בת העשרים ושתיים באה ממשפחה אמידה ומכובדת בגלאזגו שבסקוטלנד. בשנת 1855 פגשה את אמיל לאנג'ליאר, בן מהגרים עני, והשניים התאהבו. הם ניהלו רומן חשאי ביודעם שמשפחתה של מדליין לעולם לא תקבל את בן המעמד הנחות לשורותיהם. שני הנאהבים החליפו ביניהם מכתבי אהבה סוערים ואפילו תכננו להתחתן בחשאי ולברוח.
אבל בחלוף הזמן התקררה האהבה בין שני הצעירים, והחתונה כבר לא הייתה באופק. הוריה של מדליין שידכו אותה לגבר אחר ממשפחה סקוטית עשירה, ומדליין החליטה לנתק את קשריה עם אמיל. היא ביקשה ממנו שיחזיר לה את כל מכתבי האהבה ששלחה אליו כדי שהרומן האסור ביניהם לא יתגלה. אמיל, בקנאתו, סירב לתת לה את המכתבים ואפילו איים לשלוח אותם בעצמו אל אביה אם לא תבטל את נישואיה לשידוך העשיר.
מדליין הסכימה בלית ברירה לחזור לחיקו של אמיל, אבל בו בעת החלה רוכשת מבית המרקחת המקומי כמויות גדולות של ארסן באמתלה של הדברת מגיפת עכברושים בביתה. אמיל החל סובל מכאבי בטן עזים, הקאות ויסורים. שבועיים מאוחר יותר הלך לעולמו.
המכתבים שכתבה מדליין לאמיל נתגלו, ולגופת המאהב נערכו בדיקות (עליהן נרחיב מייד) שגילו שהוא אכן הורעל בכמויות גדולות של ארסן. מדליין הועמדה למשפט באשמת רצח, והעיתונות חגגה על הסיפור השערורייתי של בת העשירים המרעילה. מרבית הציבור היה משוכנע באשמתה של מדליין- אבל עורכי הדין שלה עשו עבודה טובה: הם הצליחו להוכיח שמדליין השתמשה בארסן גם לצרכים הקוסמטיים אותם הזכרתי קודם, והעלו את הסברה המרתקת שאמיל התאבד בבליעת רעל כדי שיוכל להפליל את אהובתו לשעבר ברצח. פסק הדין במשפט היה 'אשמתה לא הוכחה': זהו פסק דין ייחודי למערכת המשפט הסקוטית שאיפשר לנאשם לצאת חופשי אבל עדיין לשאת עימו סטיגמה של רוצח. נישואיה של מדליין לבעל העשיר בוטלו, כמובן, והיא ברחה מבריטניה לארצות הברית.
מי שהמציא את הבדיקה המדויקת הראשונה לאיתור ארסן בגוף היה ג'יימס מארש בשנת 1832. מארש היה כימאי שנקרא להעיד במשפט רצח של אדם שהואשם בהרעלת סבו על ידי ערבוב ארסן בקפה שלו. מארש ניסה את השיטות הקיימות לאיתור ארסן בגופת הנרצח, והגיע למסקנה שהגופה אכן הכילה ארסן- אבל פרקליטי ההגנה הצליחו לזרוע ספק בממצאים מכיוון שהבדיקות הקיימות לא היו מדויקות ואמינות מספיק, והנאשם יצא לחופשי. מארש היה מתוסכל וכועס, במיוחד מכיוון שמאוחר יותר הרוצח אכן הודה ברצח. הוא החליט לפתח בדיקת ארסן חדשה, ולאחר זמן מה הצליח לפתח ניסוי לגילוי ארסן ברקמות הגוף שהיה מדויק מעל ומעבר לכל קודמיו. הגילוי הזה הוביל לירידה במספר הרעלות הארסן, כשיותר ויותר מרעילים פוטנציאלים חששו שהם עשויים להתגלות.
אבל השימוש ברעל כנשק לא פסק, ואת הארסן החליפו רעלים מתוחכמים ויעילים עוד יותר. הציאניד זכה לפרסום כשבכירי המשטר הנאצי התאבדו בעזרתו עם נפילת הרייך השלישי: היטלר ואווה בראון בלעו גלולות ציאניד בבונקר בברלין, והרמן גורינג התחמק מהתליין של משפט נירמברג באופן דומה.
הרעלה היא כלי הנשק נפוץ ביותר כיום בהתנקשויות על רקע פוליטי, ובהקשר זה אזכיר שלוש פרשיות מפורסמות מהשנים האחרונות.
ויקטור יושנקו, מנהיג אופוזיציה אוקראיני ומתנגד גלוי לרוסיה, הורעל בנסיבות מסתוריות והצליח לשרוד רק בקושי כשפניו נותרו מצולקות בכבדות. הרעל שהוחדר למזונו היה דיוקסין, והרופאים שבחנו אותו נדהמו לגלות שכמות הדיוקסין שנמדדה בגופו הייתה הכמות השנייה הגבוהה ביותר שנמדדה אי פעם באדם חי.
אלכסנדר ליטביננקו היה סוכן ק.ג.ב לשעבר ומתנגד למשטר הרוסי. הוא נפטר אחרי שהורעל בכמות גדולה של פולוניום-210, חומר רדיו אקטיבי קטלני שהוחדר למזונו במסעדת סושי בלונדון. מחלתו ומותו זכו לכיסוי נרחב בעיתונות הבריטית והעולמית.
וכמובן, חאלד משעל מהחמאס, שהמוסד הרעיל אותו בירדן וזכה לקבל את חייו במתנה בזכות התעקשותם של השלטונות הירדניים לקבל את תרופת הנגד, ושבידיהם היו עצורים שניים ממבצעי הפעולה. המקרים הללו הם רק קצה הקרחון, וללא ספק היו התנקשויות פוליטיות רבות נוספות שמבצעיהן הצליחו להסוות אותן היטב כמוות טבעי. ייתכן וההיסטוריונים של העתיד, מצויידים בבדיקות משוכללות ובפרספקטיבה מתאימה, יראו את המאורעות של ימינו באור אחר לגמרי מזה שאנחנו רואים אותם היום…
מאוד נחמד