הפעם, נספר את סיפורו של סטיבן ווזניאק ועל פיתוחו של המחשב האישי האמיתי הראשון, ה'אפל 1'. עד שנכנס ווזניאק לזירה, המחשב המתקדם ביותר לשימוש ביתי היה האלטייר 8800, מחשב מסורבל וקשה לשימוש. ווזניאק היה מעורב בתת-התרבות המחתרתית של ה'פריקים', אותם האקרים שנהגו  לנסות ולפרוץ לתוך רשת הטלפוניה הבינלאומית ולבצע שיחות חינם: מי שחנך את ווזניאק ברזי מחתרת הפריקים היה קפטן קראנ'צ, פריק אגדי בפני עצמו. ווזניאק בנה 'קופסא כחולה' שמאפשרת לפרוץ לקווי הטלפון, וחלק מהרעיונות שיישם בקופסא הכחולה, מצאו את דרכם גם אל ה'אפל 1', יצירת המופת שלו.

---

רשימת תפוצה בדואר האלקטרוני | אפליקציית עושים היסטוריה (אנדרואיד) | פייסבוק | טוויטר

דף הבית של התכנית | iTunes | RSS Link

---

סטיבן ווזניאק, הקופסא הכחולה והמחשב האישי

כתב: רן לוי

את ההשראה לפרק הנוכחי קיבלתי מכתבה שקראתי אי שם באינטרנט שלפיה סטיבן ווזניאק נתפס כשהוא נוהג על אחד מכבישי קליפורניה במהירות 104 מיילים לשעה, שזה בערך מאה ושמונים קמ"ש. הכתבה הזו צדה את עיני משתי סיבות- האחת, הרכב שבו נהג ווזניאק הוא טויוטה פריאס, רכב טויטה פריאוס, רכב בעל הנעה היברידית (בנזין וחשמל), לא מסוג הרכבים שהייתם מצפים שיעשה כאלה מהירויות על הכביש.

הסיבה השניה היא, כמובן, זהותו של הנהג- סטיבן ווזניאק הוא אחד ממקימי חברת אפל, ויותר חשוב, אולי האדם שהשפיע בצורה הדרמטית ביותר על ההיסטוריה של המחשב האישי, המחשבים שאנחנו משתמשים בהם ביום יום, ושאני משתמש כדי להקליט את הפרק הזה. ווזינאק קיבל קנס של שבע מאות דולר על העבירה הזו, והוא קיבל את העונש בהכנעה (כך לפי הכתבה). טענת ההגנה שלו במשפט הייתה כזו: "הייתי בשנה האחרונה באתונה, ברלין, מוסקבה, מינכן (פעמיים), ציריך, קנדה (שלוש פעמים, קולמביה, סינגפור, יפן…אני לא רגיל למד מהירות במיילים. חשבתי שאני נוסע בקמ"שים." בכל אופן, ווזיניאק הוא מולטי מיליונר, כך שאפשר להניח שהוא לא יערער על הקנס. הידיעה הזו תביא אותו, באופן טבעי, לסיפור של ווזניאק ולסיפור של המחשב האישי בכלל.

הפריצה של המחשב האישי החל באמצע שנות השבעים. אז קראו לזה 'מיקרומחשב', או 'מחשב ביתי'. עד אז, המחשבים היו מפלצות גדולות- משהו כמו מקרר, שגם שקל בהתאם, ועלה עשרות ומאות אלפי דולרים. המחשב היה משהו ששייך, גם באופן המחשבתי של המילה, לחברה, לארגון גדול. לא משהו שאתה שם בבית. תחשבו על משאית סמי-טריילר עם שמונה עשרה גלגלים: זה לא מכונית משפחתית, זה כלי עבודה, לא תשים אותו בחנייה בבית.

אופן השימוש במחשבים הגדולים היה מכונה 'שיתוף זמן': היה מחשב מרכזי אחד, וכמה אנשים היו יכולים לעבוד איתו בו זמנית דרך מסופים נפרדים. המחשב לא היה עובד באמת בו זמנית עם כולם- הוא היה מעניק תשומת לב לאחד, ואז עובר לשני, ולשלישי וכן הלאה. זה היה מספיק, רוב הזמן, כי הדרישות לא היו גבוהות במיוחד. למשל, בזמן שלוקח לבן אדם ללחוץ על כפתור במקלדת, המחשב יכול לעשות כמה אלפי פעולות. מבחינתו, הזמן שעובר בין לחיצת מקש ללחיצת מקש הוא ארוך, אפשר לבדוק מה קורה אצל משתמשים אחרים, אפשר לעשות כמה חישובים, אפשר לצאת לחופשה בתורכיה.

היו שתי בעיות עקרוניות, כמובן- הראשונה, מה קורה כשהדרישות מהמחשב עולות. למשל, אם יש הרבה משתמשים בו זמנית על מחשב אחד, הוא כבר לא מספיק לתת תשומת לב לכל אחד כמו שצריך. אז הכל נעשה איטי, והמחשב לא זז. השניה, שלא יכלת לעשות מה שרצית במחשב. זה לא שלך, יש עוד אנשים משתמשים בו. אתה לא יכול לכבות אותו, או לכתוב לו תוכניות של משחקים סתם ככה, או לעשות כל מה שאנשים עושים במחשבים היום. היה לך אישור לבצע כך וכך פעולות, ואם רצית משהו מעבר- לך תחפש את האחראי על המחשב שיאשר לך. לאנשים שאוהבים מחשבים, שאוהבים את הטכנולוגיה, הם רוצים את הגמישות הזו, לעשות מה שהם רוצים, לנצל באמת את הכוח הזה שיש למחשב.

אז כמובן שלאט לאט המחשבים הלכו וקטנו, והמעגלים האלקטרוניים בתוכם נעשו יעילים יותר ובמקום גודל של מקרר הם היו בגודל של מכונת כביסה, ואחר כך מדיח כלים וכו כו'. בשנת 1975, שזו שנה חשובה מסיבות שתיכף נבין ולכן אני מתעכב עליה, שיא הטכנולוגיה של המחשב האישי היה שייך לאלטייאר 8800. האלטייר היה המחשב האישי הזול ביותר, כמה אלפי דולרים, שזה כבר בטווח המחירים של משפחה אמידה. מבחינה חיצונית, האלטייר נראה כמו קופסא מלבנית שחורה, עם המון המון מפסקים ונוריות. אין מסך, אין מקלדת. השבב בתוכו, שהיה לב המחשב, היה 8080 של אינטל, השבב שהוא הסבא של הסבא של הסבתא של הסבא של השבבים של ימינו. יש המון תכונות של השבבים בימינו שהם שאריות מהשבב הזה, כי בכל דור של מחשבים חדשים המהנדסים מנסים לשמור על תאימות לאחור- שהמחשבים החדשים יעבדו עם התוכנות של הדור הקודם. אתה לא רוצה שהמשחק שקנית רק לפני שנה פתאום לא יעבוד על המחשב רק בגלל שקנית דגם חדש של מעבד של אינטל. השם שניתן למחשב הזה, אלטייר, הוא בזכות ביתו בת ה-12 של אחד המעורבים בעניין. הוא שאל איזה שם לדעתה הוא טוב, והיא בדיוק ראתה פרק של 'מסע בן כוכבים', והחללית אנטרפרייז הייתה בדרך לכוכב אלטייר. והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.

את התוכנה הבסיסית למחשב האלטייר סיפקו שני צעירים בשם ביל ופול. הם הציעו לחברה שייצרה את האלטייר תוכנה בשם בייסיק, למרות שבפועל לא הייתה תוכנה כזו. אחרי שקיבלו את העסקה, הם התיישבו לכתוב את תוכנת הבייסיק בתוך משהו כמו חודש, והיא הייתה תוכנה מוצלחת מאוד ויחסית פשוטה ללימוד. שני הצעירים האלה היו, כמובן, ביל גייטס ופול אלן, והם המייסדים של מיקרוסופט.

למרות שהאלטייר היה שיא הטכנולוגיה במחשבים האישיים באותם הימים, היו לו שתי בעיות רציניות ביותר. הראשונה הייתה שלאלטייר היה רק זיכרון נדיף, מהמילה 'להתנדף'. כל תוכנה שכתבת על המחשב היה מחזיקה מעמד על הזכרון רק כל עוד הגיע חשמל למחשב. ברגע שהפסיק החשמל- כל תוכן הזכרון היה 'מתנדף', נעלם, נגוז. תחשבו על המצב היום, אם כתבת איזה מכתב חשוב או משהו כזה ולפני שהספקת להדפיס אותו, פתאום הייתה הפסקת חשמל, וכל מה שעבדת עליו הלך לאבדון? זה יכול להטריף אנשים, להעביר אותם על דעתם. אני משוכנע שרוב מקרי האלימות כנגד מחשבים הם תוצאה של דברים כאלה. ובאלטייר לא הייתה בכלל שום אפשרות לשמור כלום, לפחות בהתחלה. הבעיה השניה רק החמירה את הבעיה הראשונה. לא היה מקלדת, רק מפסקים ונוריות- אז איך עובדים עם מחשב כזה בכלל? איך מתכנתים אותו? אז במילון, תחת הערך 'עבודה סיזיפית', אפשר למצוא את התמונה של האלטייר. כדי לתכנת אותו היית מציב את כל המפסקים במצב הרצוי להם (אפס או אחד), ואז לוחץ על כפתור שהיה טוען את המידע הזה לזכרון. ככה היית מתכנת אותו, באפסים ואחדים. ואז היית מזיז את המפסקים למצב החדש הרצוי, לוחץ על כפתור ושוב טוען לזיכרון את המידע. וכן הלאה וכן הלאה. מאות ואלפי פעמים, עד שכל המידע היה בתוך הזכרון. ואם באמצע, אחרי שעה של הזזת מפסקים ולחיצות כפתורים פתאום יש הפסקת חשמל? אני הייתי מרחיק חפצים חדים מהחדר בשלב הזה.

והבעיה השלישית הפכה את הבעיות הראשונה והשניה לעוד יותר חמורה. אין מסך. אז מה עושה המחשב, מה הוא בכלל יכול לעשות אחרי שישבת ותיכנתת אותו שעות באמצעות הכפתורים והמפסקים וכל זה? מדליק נוריות, זה הכל. רק מדליק נוריות. לא שווה את זה, אם אתם שואלים אותי.

אז זה היה המצב ב-1975, וזה מביא אותנו לסטיבן ווזניאק. יליד 1950, קליפורניה, ארצות הברית. עוד כשהיה ילד אהב להתעסק עם אלקטרוניקה, החזיק ברשיון חובב רדיו כבר מגיל 12: מי מהמאזינים שאין לו מושג מה 'חובב רדיו', זאת אומרת מתחת לגיל 30 בערך, זה היה סימן ההיכר של החנונים (במובן טוב, גם אני חנון) לפני עידן המחשב האישי, היית קונה רדיו, בונה אנטנות ומדבר עם חובבים אחרים ברחבי העולם. במקרה של ווזניאק הוא אפילו בנה במו ידיו כמה מהחלקים של משדר הרדיו, הישג לא מבוטל לילד בבית ספר יסודי. ווז הלך ללמוד הנדסת חשמל בברקלי, סן פרנסיסקו, בשלב מסוים נשבר לו, פרש מהלימודים, הלך לעבוד בחברת HP לבנות מחשבונים -זה חשוב, כי זה הבסיס של מחשבים, חלקם מתוחכמים מאוד.. לא לדאוג לווז, הוא חזר באמצע שנות השמונים להשלים את התואר, אחרי שכבר מפורסם מאוד, תחת השם רוקי ראקון קלארק.

בתחילת שנות השבעים, פגש ווזניאק את קפטין קראנצ'. זה היה מפגש גורלי מאוד מבחינתו, ויש לי תחושה שהוא היה קריטי גם להתפתחות של המחשב האישי, ותיכף נבין למה. קפטין קראנצ' היה פריק. הכוונה כאן לא לפריק כמו שאנחנו מכירים את המילה היום, כזה אחד עם בגדים קרועים או תספורת משונה- למרות שאולי זה היה המצב אצל קפטיין קראנצ', אני לא יודע. המילה פריק אז תיארה מישהו שמתמחה בפריצה לתוך רשת הטלפונים הבינלאומית. את המילה פריק כותבים באנגלית לא עם F אלא עם PH, זא כמו ההתחלה של המילה PHONE.

הפריקים היו פורצים לתוך רשתות הטלפונים בארצות הברית, ומבצעים שיחות חינם מטלפונים ציבוריים וכדומה. למרות שזה נשמע כמו משהו ואנדליסטי ועבריין, הפעילות הזו של הפריקים לא הייתה עבריינית טיפוסית. הם לא עשו את זה למען הכסף, ולא השתמשו ביכולת לבצע שיחות חינם כדי למטרות פליליות- אם כי הם היו עבריינים בזה שלא שילמו על השיחות שלהם, בזה אין ספק. הפריקים היו יותר 'מגלי עולם', אפשר להגיד. תחשבו על זה ככה- מעבר לשפורפרת של הטלפון, בצד השני של החוט, היה עולם ענק ונסתר של רשת הטלפון. אף אחד, פרט למהנדסים של חברות הטלפון, לא ידע איך העולם הזה פועל, אבל מי שהצליח לגלות את זה יכול היה למצוא את עצמו מדבר עם אנשים בכל מקום בכדור הארץ, ליצור קשרים חברתיים עם אנשים מהקצה השני של הגלובוס. לפרוץ לתוך רשת הטלפונים היה ממש מסע אל הלא נודע, כי לא ידעת מה תמצא בצד השני. בנוסף, הייתה פה ההתרגשות של האדרנלין, הפחד שתיתפס על ידי החוק ויזרקו אותך לכלא. אם זה לא נשמע לכם כמו תיאור טיפוסי של מגלה עולם בסגנון של מגלאן, קולומבוס, קפטן קוק…אני לא יודע מה יהיה תיאור אחר.

בנוסף, היה כאן גם אתגר טכני. כדי לפרוץ לרשת הטלפון ולבצע שיחות חינם היית צריך להיות חכם, להבין באלקטרוניקה של הטלפון, ולא סתם להבין- לא היו מסמכים רשמיים שמסבירים איך המרכזיה עובדת או דברים טובים. היית עובד לפי חוש, משתמש ביכולת הטכנית שלך ובשכל החריף כדי לפרוץ. כך שמי שהיה פריק טוב, היה גם נחשב לאדם מבריק, ממש כמו שההאקרים של ימינו נחשבים כמתכנתי מחשבים מהשורה הראשונה. ראו מקרה האנלייזר הישראלי, ואיזה מוניטין הוא קיבל.

סטיבן ווזינק קיבל לידיו מאמר שמתאר איך לבנות מתקן שנקרא 'קופסא כחולה'- משהו שאפשר להשתמש בו כדי לפרוץ לקו הטלפון. פריצה כזו היא הרבה יותר פשוטה ממה שנדמה ממבט ראשון, אחרי שהבנת איך המערכת של הטלפונים של פעם עבדה. צלילים בתדרים שונים ובקומבינציות שונות היו נותנים פקודות למרכזייה הרחוקה. למשל תדר 2600 הרץ עושה אתחול לקצה הרחוק- זא מכבה ומדליק את המרכזייה, אפשר להגיד. אם משמיעים את הצליל הזה בצורה של קווים ונקודות (צליל ארוך, צליל קצר, צליל ארוך וכדומה) היה אפשר לבצע חיוג! התדר הזה נמצא בתחום הדיבור האנושי, והיו אנשים שאימנו את עצמם לשרוק את התדר הזה ותדרים אחרים.אחד הפריקים המפורסמים היה מישהו בשם 'גויבאבלס', שהיה עיוור מלידה אבל בעל שמיעה אבסולוטית (אולי בגלל שהיה עיוור) ויכולת להפיק צלילים מדוייקים באמצעות שריקה, וכך הוא פרץ לרשת הטלפונים.  משרוקית שהגיע בחבילה של קורנפלקס שנקרא קפטן קרנצ' התאימה לתדר הזה, ומי שגילה את זה היה אותו קפטן קראנצ' המדובר.

אז ווזינאק קיבל לידיו הסבר לגבי איך בונים קופסא כחולה, שהיא קופסא שיודעת להפיק צלילים בתדרים המתאימים. הבעייה הייתה שהתדרים במאמר לא היו נכונים- מי שכתב את המאמר לא רצה שחברת הטלפונים תתבע אותו לדין, אז הוא נתן את כל ההוראות המתאימות פרט לתדרים הנכונים. אבל ווזינאק, תוך כדי קריאת המאמר, הבין שיש כאן משהו חבוי, משהו שלא מתאים. הוא התקשר לחבר טוב שלו, סטיב ג'ובס, ושניהם עשו מחקר כדי לגלות מה התדרים הנכונים- ובסוף מצאו אותם.

קפטן קראנצ' נתן לווזינאיק הסבר לגבי הקופסא הכחולה, ולימד אותו איך פורצים לקו הטלפון ואת הבסיס למעשה לכל התרבות של הפריקים וההאקרים. זה היה חשוב מאוד, כי ווזניאק לקח את הקופסא הכחולה הזו, שיכלל אותה והתחיל למכור אותה לאנשים אחרים. השכלולים שהוא הכניס בקופסא הכחולה הזו, היו הבסיס אחר כך לכל מיני טריקים ורעיונות שהוא השתמש בהם כשתיכנן את המחשב האישי הראשון בעולם. ככה אפשר לראות איך ממשהו עברייני כביכול, לא חוקי, פתאום יוצא משהו שישנה את כל העולם לנצח, ויתחיל מהפכה שהיום אנחנו לא יכולים להבין איך נראה עולם בלי מחשב אישי, בלי אינטרנט.

רק כדי לסגור את הפינה הזו, ווזניאק לא הרוויח הרבה כסף מהקופסאות הכחולות, והשתמש במה שהרוויח כדי לקנות מערכת סטריאו שאחר כך נגנבה כשפרצו לו לחדר, אז אפשר להגיד שהוא פחות או יותר בסדר מהבחינה הזו. רוב השימוש שעשה בקופסאות הכחולות היה במתיחות- אהב מאוד לעבוד על כולם, כולל על ג'ובס. השיא היה כשהתקשר לווטיקן וביקש את האפיפיור כשהוא מחקה את הנרי קיסינג'ר. אמרו לו שהאפיפיור ישן, ואחר כך התקשרו לקיסינגר למוסקבה כדי לוודא שזה לא הוא. יש לו עוד מאות מתיחות ובדיחות, שאפשר לדבר עליהם שעות- אבל זו לא הבמה הנכונה, אני רוצה לדבר קצת יותר על הטכנולוגיה.

כמה זמן אחר כך התחבר לקבוצה של אוהבי מחשבים שקראו לעצמם 'המועדון למחשבים תוצרת בתים'. הם היו בונים ומרכיבים מחשבים ביתיים, רעיון שהיה לא מוכר בכלל. שם הוא קיבל את ההשראה לבנות מחשב ביתי, בעיקר מתוך סקרנות לראות איך עושים את זה ולהשוויץ ביכולות שלו בתור מהנדס אלקטרוניקה, והיו לו יכולות מבריקות. תכנן את המחשב שלו, אפל 1, בתקופה הזו, והציג אותו שם- הפעם הראשונה מתוך 2 שדיבר שם (השניה באפל 2).

המחשב של ווז היה פורץ דרך מכמה בחינות. ראשית, רוב המחשבים הביתיים שהיו נמכרים אז היו מגיעים בחלקים, והיית צריך להרכיב אותם בעצמך. הכוונה כאן ממש להלחמה של רכיבים אלקטרונים ללוח שעליהם הם מורכבים, משהו מסובך למדי- היית צריך לדעת להלחים, ושיהיה לך את הציוד המתאים בבית, בטח לא מתאים לכל אחד. זה היה רעיון של סטיב גו'בס- בכלל, גו'בס היה אחראי על החלק העיצובי והשיווקי, מחשבה על הלקוח ביתי, לא יראו כבלים והקופסא תהיה נאה ומתאימה לבית, ווז לא חשב על זה כל כך.

התכונה השניה החשובה שלו, ובעצם מה שהפך אותו לכל כך חשוב בתוך המחשב האישי הראשון- הייתה כמובן, זה שהיה לו מקלדת ומסך (התחבר לטלוויזיה, זה הכי זול והכי נפוץ) זה היה הדבר העיקרי שהפך אותו למחשב נגיש לכולם. תשוו את זה לאלטייר 8800, ותראו איזה שינוי זה, ממפסקים ונוריות למקלדת וטלוויזיה. עדיין  הייתה בעיה שלא היה זכרון שישמור את התוכנה, ולכן היה צריך לכתוב אותה מחדש כל פעם, אבל לפחות היית יכול להקליד אותה בצורה נוחה יחסית. אחר כך, ווז פיתח מתאם שאיפשר לשמור את המידע על קסטות של טייפ (למי שזוכר איך זה נראה). בנוסף, המחשב היה זול- רק 666 דולר ליחידה, שזה ממש ממש כלום באותה התקופה למחשב (המחיר נקבע מסיבות של רווחיות, אבל גם בגלל שווזיניאק אהב מספרים עגולים). פריצת הדרך בעלות וצמצום כמות הרכיבים התאפשרה בגלל שהמעבד- השבב החשוב ביותר במחשב, זה שעושה פעולות על המידע בזכרון- היה זול מאד, 20 דולר- פחות משישית המחיר של מעבד מתוצרת אינטל ומוטורולה. המחיר הזול היה הרבה בזכות זה שהקבוצה שבנתה אותו בחברת מוס טכנולוגיות עברה כולה ממוטורולה והעתיקה את התכנון של השבב מוטורולה 6800, מה ששוב מראה שהמשאב היחיד שיש לחברות כח אדם זה רק אנשים! השבב הזה היה להיט בכל מכונת משחקים כמעט במשך שנים.

ג'ובס האמין במחשב הזה, שכנע את ווז לשווק אותו- הם מכרו חפצים שלהם (מחשבון מדעי של ווז והחיפושית של ג'ובס) וקנו רכיבים כדי לבנות מחשבים. שכנעו בעל חנות מחשבים למכור אותם- זה היה הצלחה מסוימת, אם כי עדיין לא בקנה מידה גדול. זה כבר היה באפל 2.

ווז גם אהב משחקי מחשב, כמו חנון אמיתי. גו'בס עבד באטארי, *החברה* למשחקי מחשב, וביקש את עזרתו של ווז לפתח משחק חדש. ווז עזר לחבר טוב, פיתח את המשחק ברייקאאוט- מוכר גם כארקנואיד- פלטרפורמה לתפוס כדור ולהשמיד לבנים…הפך ללהיט של אטארי. כשאפל אחד כבר היה בייצור, הוא עבד על אפל 2. רצה שיהיה אפשר להריץ עליו משחקי מחשב, כמו ברייקאאוט- להתחרות באטארי. לכן התאמץ לאפשר סאונד, חיבור לגו'יסטיק פשוט, והכי חשוב -צבע. הצבע היה חידוש אמיתי (הלוגו של אפל צבעוני כדי להדגיש את הצבע. יש ביס בתפוח כדי שלא יחשבו שזה עגבניה), עד אז לא שמו צבע מתוך עיקרון, לא חשבו שזה שווה את המאמץ- הוא מצא דרך מחוכמת לאפשר צבע בלי יותר מדי רכיבים מתוחכמים. הצבע של אפל 2 משך אליו מתכנתי משחקים, והמשחקים דחפו את כל התעשייה הזו- כמו שקורה עד היום במחשבים. אם לא המשחקים, לא היה צריך מחשבים כל כך מתוחכמים.

בכלל, כל ההנדסה שלו הייתה מחוכמת- ווז הבין שניתן להשתמש בתוכנה כדי לעשות דברים שחומרה יכולה, וחומרה עולה כסף- כל צי'פ יקר! תוכנה עושים פעם אחת ומשכפלים. ווז השתמש בכל טריק אפשרי- בשבב היו מחזורי שעון לא מנוצלים, הוא נעזר בהם כדי לפשט את מעגל הוידיאו. הוא הוסיף גם ערוצי הרחבה- מקומות שניתן לחבר אליהם כרטיסי הרחבה: חיבור למדפסת, או חיבור למודם לאפשר רשת מחשבים. היו שמונה כאלה, מה שאמר שהמחשב הזה היה מאוד מגוון, ניתן היה להתאים אליו הרבה דברים בו"ז.

שיפור נוסף שהוכנס באפל 2- כונן תקליטונים, 'פלופי דיסק', שתוכנן על ידי ווזניאק ומהנדס נוסף. בנוסף, היה תיעוד מצוין לכל התכונות והתוכנות במחשב- נגיש לכל מי שהיה מוכן ללמוד. בזכות זה שתי תוכנות שנוצרו כבר בשלב מוקדם יחסית- עיבוד תמלילים וחישובים כמו אקסל- היו בדיוק בזמן כדי להפוך את האפל, יחד עם חריצי ההרחבה, לפתרון עסקי מצוין. כל היתרונות הללו הביאו למכירות היסטריות: בערך 5 עד שישה מיליון יחידות נמכרו בתוך שנים ספורות. המחשב הזה הפך את ווז וגו'בס למולטי מיליונרים. יצאו כמה וכמה גרסאות והמוני חייקינים- רובם עם שמות של פרות, כמו אפל, ואייקונים צבעוניים. ההצלחה שלו דירבנה את IBM לנסות את מזלה עם מחשב אישי משלה, והחיקויים שלו התפשטו אפילו יותר מאפל ושינו את כל העולם לתמיד.

ווז סיים לעבוד בפועל בחברה ב-1981, אחרי שהתרסק עם מטוסו ואיבד את זכרונו באופן זמני. הוא התאושש, אבל לא המשיך לתרום לחברה יותר מדי, והתרכז בדברים שהוא אוהב לעשות- משקיע בטכנולוגיות חדשות, תורם כסף למטרות רבות ובעיקר לסיוע לילדים, מנגן על גיטרה בלהקה ומשחק פולו-סגווי (שזה שימוש גאוני למתקן תחבורה שלדעתי הוא חסר ערך לחלוטין כי הוא לא יכול לרדת מדרגות). אוהב גם מכוניות אקזוטיות, וזה מה שהביא אותנו לתחילת התוכנית. הפרק הזה לא נועד להראות את הכוח שיש בבן אדם יצירתי אחד לשנות את מהלך ההיסטוריה, אם כי אולי היו אחרים שהיו עושים את זה בסופו של דבר- היה טבעי. ווז היה המהנדס הנכון במקום הנכון. הוא בא להראות שחדשנות בכל תחום, וגם בטכנולוגיה, מגיעות מאהבה- במקרה הזה, מאהבה לטכנולוגיה ולמשחקים.